המונופול הקיים כיום במדינת ישראל בנושא נישואין וגירושין, המותיר בידי הממסדים הדתיים את הסמכות הבלעדית בתחום זה ביחס לאזרחי המדינה, מוביל למגוון רחב של קשיים הלכתיים, חוקיים, מוסריים, חברתיים ותרבותיים. גם הניסיונות לתת מענה נקודתי לבעיות אלו, כדוגמת חקיקת “חוק ברית הזוגיות״ וההכרה במעמד “ידועים בציבור כנשואים״, לא הצליחו לפתור אותן באופן רחב, ואף החריפו את חלקן.
במהלך המאמצים להתניע מחדש את שיחות השלום ולתמוך בהן, ממשיכה תביעתה של ישראל להכרה בה כמדינה יהודית לעורר פולמוס ואי-הבנה. בעוד שההנהגה הישראלית עומדת בתוקף על הכרה זו כמהותית לכל הסכם שלום, גורמים בין-לאומיים לא מעטים מטילים ספק בחשיבותה של דרישה זו, וההנהגה הפלסטינית ומנהיגים ערבים מגיבים לתביעה בסלידה עקבית ונרחבת.
מאת: שלמה אבינרי, ליאב אורגד, אמנון רובינשטיין
למדינת ישראל אין לא מדיניות הגירה מוסדרת ולא מדיניות כלפי מהגרים. בהיעדר תשתית נורמטיבית ומבנית ובהיעדר חקיקת מסגרת מספקת, מדינת ישראל אינה ערוכה להתמודד עם האתגרים החרבתיים, הכלכליים, הביטחוניים והפוליטיים הנלווים למהגרים הבאים בשעריה.
בנייר עמדה זה מציעים המחברים, לראשונה בישראל, מתווה לחשיבה לעשייה, שיקדם גיבוש של מדיניות הגירה המגשימה את האינטרסים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.